ספרים חדשים, סיפורים ישנים?
כל-כך הרבה ספרים חדשים יוצאים לאור מדי חודש. בישראל מתפרסמים יותר מארבעת אלפים ספרי קריאה בשנה לפי מקורות שונים. ארבעת אלפים ספרים זה הרבה מאד אותיות ומילים ומשפטים ופסקאות וסיפורים ואפשר לתהות אם יש בכלל מספיק סיפורים בשביל כל הספרים החדשים האלה. אולי כבר נגמרו לנו הסיפורים וכל מה נשאר זה למחזר את הסיפורים הישנים?
כמובן שאפשר לשאול אם זה נורא למחזר סיפורים ישנים. אנחנו הרי מוכנים לאכול את אותו האוכל הרבה פעמים ולא שמעתי מישהו שמתלונן על זה שהוא אוכל שניצל בפעם המאה ומשהו בחיים שלו. מדוע זה צריך להיות שונה כשזה נוגע לענייני ספרים חדשים? אם סיפור הוא מוצלח אז למה שלא נספר אותו שוב ושוב כדי שהוא יוגש לנו בצורה טרייה? אולי הבעיה היא בכך שהמוני סופרים מתיימרים לספר סיפור חדש ומקורי בזמן שהם ממחזרים את הסיפורים הישנים ומסתירים אותם מתחת לשכבות איפור מרוחות בכבדות וברשלנות כמו בית ישן וטחוב שצבעו אותו בצבע טרי שכבר נסדק ומגלה מאחוריו את הקיר הרטוב שעומד להתמוטט. אולי אם הסופרים היו מודים בכך שהם ממחזרים סיפורים ישנים היה יותר קל לסלוח להם על המחזור.
ייתכן גם שעבודת המחזור שנעשית על-ידי סופרים שמוצאים ספרים חדשים היא פשוט עבודה לא טובה. יש ממחזרים טובים ויש ממחזרים רעים. לא מזמן קראתי אצל אופיר טושה גפלה את הרעיון של יצירת גרסאות כיסוי לספרים ישנים. כמו שבמוזיקה ישנם אומנים שמצליחים ליצור גרסת כיסוי מוצלחת לשיר ישן (לדוגמא: סוניק יות' שחידשו את סופרסטאר של הקרפנטרס) כך אפשר למצוא סופרים שמוציאם ספרים חדשים שהם גרסת כיסוי מוצלחת לסיפור ישן ומוכר. לעומת זאת, ספרים שהם גרסת כיסוי כושלת שרק מבקשת לרכב על הצלחתו של סיפור ידוע ראויים לגינוי והיה מוטב להם שלא ייצאו לאור.
הצורה החדשה שלובש סיפור ישן יכולה להיות מאד משמעותית ובמקרים מסוימים היא הופכת סיפור ישן למשהו חדש. כיום, לאחר מאות ואלפי שנים של סיפור סיפורים, אפשר לצפות לכך שכל מה שאנחנו מספרים כבר סופר בעבר. אבל אם לוקחים סיפור ישן ומלבישים אותו מחדש בכלים שיש לנו היום, בצורת ההווה שבו אנו חיים, אז אולי ניתן לקבל סיפור שהוא באמת חדש. ספרים חדשים יכולים להיות חדשים באמת אם הם מצליחים במשימה הקשה הזו והם יוצרים מתוך הסיפור הישן סיפור חדש באמת. לא מדובר במעשה פשוט וקשה מאד לשפוט האם הסיפור הישן באמת קיבל חיים חדשים או שהוא רק מת חי, זומבי, גוויה מהלכת שאין בה חיים.
ואולי ספרים חדשים הם באמת גוויות מהלכות, גוויות שבהם מכשף או קוסם מפיח רוח חיים כדי שהם ייצאו מהקבר שלהם ויהלכו בינינו. הרבה אנשים חרדים מפניהם של המתים המהלכים אבל אולי אפשר למצוא בכך גם צדדים חיוביים. האם עולם שבו המתים מהלכים חייב להיות עולם גרוע? האם אנחנו מעדיפים לחיות בעולם שבו אין בכלל ספרים חדשים ונגזר עלינו לקרוא שוב ושוב את אותם הספרים שכבר קראנו? המתים המהלכים יכולים להיות קישוט מרענן לעולם שבו אין כל חדש תחת השמש וצריך להסתפק בישן שקם מקברו והונה הוא מתהלך בינינו.