חוק חופשה שנתית

החוק מסדיר את זכותו של העובד לקבל חופשה שנתית בתשלום על חשבון המעביד. החוק מסדיר את כל היבטיה של החופשה הניתנים מכוחו, כגון צבירת חופשה, פדיון חופשה, וכו'.

הוראות החוק אינן חלות על "חופשה חוזית", דהיינו על ימי חופשה נוספים, הניתנים לעובד מעבר למכסה הבסיסית הקבועה בחוק. חופשה עודפת כזו יכולה להינתן לעובד מכוח הסכם קיבוצי או מכוח חוזה עבודה אישי.

משך החופשה (סעיף 3)-מספר ימי החופשה, להם זכאי העובד, גדל ככל שגדל הותק שלו, אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה :

המכסה חלה לגבי עבודה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, אם המעביד מוחלף.

יש בחוק נוסחאות לחישוב מספר ימי החופשה לגבי עובד שעבד מספר ימים חלקי בשנה (ס' 3ב', 3ג'). וכן לגבי עובד זמני בשכר (סעיף 4).

הסעיף קובע כי בכל 7 ימי חופשה תיכלל מנוחה שבועית אחת (שישי ושבת או שבת, לפי שבוע העבודה). אם ניקח לדוגמא עובד בותק של שנה אחת העובד בשבוע עבודה רגיל בן 6 ימים, אזי 14 ימי החופשה שלו כוללים שתי שבתות בהן אין הוא עובד, ולכן החופשה שלו כוללת 12 ימי עבודה. אם אותו עובד עובד בשבוע עבודה בן 5 ימים, אזי 14 ימי החופשה שלו כוללים שני סופי שבוע (שישי-שבת) בהם הוא אינו עובד, ולכן החופשה שלו כוללת 10 ימי עבודה.

ימים שאין לכלול אותם בחופשה (סעיף 5)- ימים אלו לא יבואו במניין החופשה:

1. שירות מילואים
2. ימי חג שאין עובדים בהם (למעט ימי המנוחה השבועית)
3. ימי חופשת הלידה
4. ימי אבל
5. ימים שבהם העובד אינו מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה
6. ימי שביתה והשבתה שבהם יש הפסקת עבודה מלאה
7. 14 הימים הראשונים של ימי הודעה מוקדמת לפיטורים- כלומר מותרת חפיפה בין יתרת ימי ההודעה המוקדמת העולים על 14 יום לבין החופשה.

מועד החופשה (סעיף 6)-חופשה תינתן לעובד בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה ניתנת החופשה, או במשך השנה שלאחריה. המעביד הוא שקובע את מועדי החופשה, אך עליו לעשות זאת בתיאום עם העובד ותוך התחשבות בצרכיו. אולם, העובד רשאי לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה, ועליו להודיע על כך למעבידו 30 יום מראש.

הודעה מראש (סעיף 9)-המעביד חייב לתת לעובד הודעה של 14 ימים מראש על הוצאתו לחופשה 7 ימים או יותר. אין צורך בהודעה מראש לגבי חופשה בת פחות משבוע.

פיצול חופשה (סעיף 8)-בהסכמת העובד והמעביד ובאישור ועד העובדים, ניתן לפצל את החופשה השנתית, ובלבד שהעובד ייצא לפחות לחופשה אחת רצופה בת שבעה ימים לפחות, ורק את היתרה יוכל לנצל לשיעורין.

צבירת חופשה (סעיף 7)-  העובד רשאי לצבור מכסת ימי חופשה:

1. למשך שנתיים שלאחר השנה בגינה מגיעים ימי החופש,
2. בהסכמת המעביד,
3. ובלבד שיצא לחופשה מינימלית של 7 ימים בשנה בגינה מגיעים ימי חופש.

אם צבר העובד ימי חופשה מעבר למותר, הוא מאבד את זכאותו לאותם ימי חופשה.

האיסור על צבירת חופשה לא יחול כאשר הצבירה נכפתה על העובד, למשל במקרה בו המעביד כלל לא הציע לעובד לצאת לחופשה. רק אם המעביד אפשר לעובד לצאת לחופש והעובד לא יצא, מתחיל מנין צבירת החופשה שלא כדין (נקבע בדב"ע בראדון נ' ג'רד).  

התיישנות (סעיף 31)-תביעות בגין חופשה שנתית מתיישנות בתוך 3 שנים (לעומת תקופת התיישנות של 7 שנים לגבי תביעות אזרחיות אחרות). לדוגמא: עובד אמור לקבל את החופשה המגיעה לו בגין שנת 2000 (3/01-4/00), (ראו הגדרת "שנת עבודה" בסעיף 1 לחוק) בתקופה שבין מרץ 2001 לבין מרץ 2002 (לפי סעיף 6). לכן, מרוץ ההתיישנות יחל רק באפריל 2002, כך שהתביעה תתיישן רק באפריל 2005.

דמי חופשה (סעיף 10)-המעביד חייב לשלם לעובד דמי חופשה בגין הימים בהם הוא נמצא בחופשה. דמי החופשה יהיו בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד עבור שעות עבודה רגילות, כולל תוספות המשולמות דרך קבע (כגון: תוספת משמרות למי שעובד במשמרות, תוספת ותק וכו'). בדמי החופשה לא יכללו שעות נוספות, הוצאות נסיעה, אש"ל וכדומה.

פדיון חופשה (סעיף 13)-אם העובד סיים את עבודתו אצל המעביד ונותרה לזכותו יתרת ימי חופשה המותרת בצבירה, אזי המעביד חייב לשלם לעובד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד עבור אותם ימים. המועד לתשלום פדיון החופשה הוא היום בו חדל העובד לעבוד.

סעיף 17-קובע כי דמי החופשה ופדיון חופשה כדין שכר עבודה. אולם הפסיקה קבעה כי אי תשלום פדיון חופשה אינו בבחינת שכר מולן, ולכן לא ניתן לתבוע בגינו פיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר.  

לקבלת מספר הצעות מרואי חשבון/יועצי מס - לחץ כאן