כמו בכל פגישה בזמן האחרון, היא מתלוננת על העובדת החדשה, שהצטרפה למשרד שלה. בשטף היא מספרת כמה היא קולנית ועצלנית, ומבלה כל היום בשיחות טלפון אישיות. היא בת 37, מנהלת אדמיניסטרטיבית של מרפאה. כחלק מהתפקיד שלה, היא אמורה לחנוך את המזכירה "החדשה", וללמד אותה את התפקיד. בפגישות האחרונות ניסיתי להבין ממנה, במה היא שונה מהעובדות האחרות, למרות זאת לא הצלחנו לזהות מה כל כך מעצבן בה.

אבל היום באמצע המשפט, היא נתקפת בעצבים, "די כבר עם התקתוק הזה, אני לא מצליחה להתרכז, זהו אני מוציאה את הבטריות מהשעון". בתנופה היא קמה לעבר שעון המחוגים, שמונח על השולחן. יש בזה משהו אימפולסיבי, אפילו תוקפני, שאינו מתאים לאופי המחושב שלה.

אני מביט בה, ושואל את עצמי מה כל כך הפריע לה? אין לה רגישות יתר חושית."עוד דבר שמעצבן אותך" אני אומר ומחווה תנועה לעבר השעון.  "אין לי סבלנות, כבר אין לי סבלנות לשום דבר בזמן האחרון" היא אומרת, "כל דבר קטן מקפיץ אותי, משגע אותי". אני מסתכל עליה במבט משתתף. "ככה גם בעבודה?". "כן, פעם היה לי יותר אורך רוח לילדות החדשות שמגיעות למשרד, לאט לאט הייתי מחנכת אותם" היא אומרת בחיוך, "היום כאילו כל העצבים שלי חשופים". "את יודעת, בתקופות רגישות, קל יותר לדעת מה מעורר בנו מצוקה", אני אומר," אנחנו מגיבים מייד בלי מעצורים". "היא מוציאה אותי משלוותי, יש לה בנייד צלצול 'מגניב' כזה של שיר שמשמיעים הרבה ברדיו, והיא מדברת בו בקולי קולות ".

הסיטואציה שהיא מתארת, מזכירה לי נסיעה באוטובוס עם חבורה של בני נוער קולניים וחצופים. "זה בטח מעצבן שאת צריכה כל הזמן להעיר לה להיות בשקט ולשמור על הכללים". היא מסתכלת עלי, "נכון, היא גורמת לי להרגיש כמו דודה מבוגרת, party pooper     קפדנית, שמפריע לה הרעש"."אולי מה שמפריע בשעון, זה לא התקתוק ", אני מציע, "אלא התחושה שהזמן עובר. כמו שהיא גורמת לך להרגיש מבוגרת".

 היא חושבת לרגע, ואז אומרת, "לא הגיל הוא העיקר,  אני פשוט מרגישה לידה חסרת חיים". היא מחייכת, "ואם כבר לתת פרשנות לתקתוק של השעון, אז מה שמעצבן בו זה החדגוניות,  המונוטוניות."

"ככה את מרגישה ?" אני שואל. "שלעומתה את חדגונית ומונוטונית?".  "נו ברור, אני שם 15 שנה כבר, היא רק מתחילה. וחוץ מזה, היא מעזה יותר, ופחות אכפת לה מהכללים."  "גם את העזת פה היום", אני אומר, "הוצאת את הבטריות מהשעון, בלי לחשוב לרגע, מהם  הכללים , ומה דעתי על כך". "נכון" היא אומרת, יש לה זיק בעיניים, "זה באמת היה כיף". 

"אולי עכשיו, "אני מציע פתרון מעשי", כשאת מבינה, שיש בך משהו, שרוצה להיות כמוה, יהיה קל יותר להרפות מהעמדה הקפדנית מולה. נסי להכיר ולראות מי היא באמת, אולי אפילו להתיידד איתה, וליהנות מהתעוזה שלה. אל מול עמדה כזו, סביר שגם היא תמתן את התנהגותה, ולשתיכן יהיה קל יותר." (שיחה בדיונית) 

כותב המאמר- עמית ורהפטיג , פסיכולוג קליני. עוד על טיפול פסיכולוגי:

פסיכולוג קליני מדריך על טיפול פסיכולוגי לצעירים