המצפן שלנו
נתאר לעצמינו מצפן שחלקו התחתון קיבל מכה, כעת נוצר שקע בבסיס המצפן, בגלל השקע המצפן אינו יכול לעמוד באופן יציב על משטח ישר.על פי חוקי הפיזיקה כל חלל שואף להתמלא וגם בדוגמא שלנו כאשר יהיה חומר שידבק לאותו חלל ויאזן את בסיס המצפן הוא יישאר שם. נניח שמה שמילא את החלל היה מגנט, או אז מבחינה חיצונית סוף סוף המצפן נראה מאוזן, הוא לא מתנדנד, אבל במציאות החדשה המגנט יסיט את המצפן מהצפון האמיתי לצפון חדש...
בתרגום לעולם ההתמכרויות, המכה שספג המצפן בבסיסו, יכולה להיות פגיעה מינית, השפלה, טראומה ביטחונית, פחדים או כל דבר משמעותי שיכול לגרום לילד או למתבגר לכאב רגשי. קשה להגדיר "סולם כאב" מכיוון שמדובר במשהו מאוד אנדוידואלי.
אותו כאב רגשי יצר "חור" בתוך עולמו הפנימי של הילד או הנער, חור שגורם לקושי אמיתי בתפקוד, מעין טרטור בלתי פוסק בראש, רעש פנימי שמשגע. כפי שציינו, כל חלל דורש מילוי ואז מגיע המפגש עם "חומר המילוי " שלא אחת הוא "חומר מגנטי".
כדי להבין את התהליך נביא דוגמא מסיפור שארע בשדרות.
השעה רבע לשמונה בבוקר. האוטובוס לבית הספר בשדרות. מלא שמחת חיים, צחקוקים, קשקושים, רעשים מטאליים של mp3 . עוד יום של שיגרה? לא בשדרות.
אזעקה. צבע אדום. הנהג עוצר בחריקת בלמים וצורח "לצאת מהאוטובוס ולתפוס מחסה". רוטינה מרגיזה... כולם יורדים בזריזות ורצים לכל עבר. כולם חוץ משרה, היא נשארת נטועה בספסל כאילו שיש לה שורשים שלא מאפשרים לה לזוז.
הנהג שרואה אותה ממקום המחסה בו הוא נמצא, צועק ,"על תהיי גיבורה , תברחי"
שרה לא גיבורה כלל, היא נבוכה, היא לא יודעת מה לעשות, מרוב פחד והפתעה "ברח" לה, איך היא תצא מהאוטובוס כשהיא כולה רטובה? שתי חברות אמיצות, עלו לאוטובוס כיסו אותה בחולצה וירדו איתה לתפוס מחסה.
לכאורה הסיפור הסתיים, נכון לשאר התלמידים, לגבי שרה הסיפור רק התחיל, לא סיפור, אלא "סרט" כפי שהיא תגדיר את זה חודשים מאוחר יותר.
מאותו יום, שרה החלה לשקוע, היא התביישה לצאת מביתה,לא הייתה מוכנה ללכת לבית הספר, בטוחה שכולם לועגים לה, כולם מדברים על הפאשלה שלה. גם ביקור הבית של העו"סית לא הועיל. היא לא הייתה מוכנה לדבר עם אף אחד מלבד הכרית שלה.
מספר חודשים מאוחר יותר, הצליחו הוריה לשכנעה להצטרף אליהם, למסיבת בר מצווה של קרוב משפחה.
"בתנאי שנשב בשולחן צדדי" היא בקשה ,וכך אכן הייה.
בשלב מסוים באירוע היא נשארה לבד, ליד השולחן,כולם הלכו לרקוד ולשמוח. שרה הייתה צמאה, אך לא מצאה שום בקבוק של שתייה, כל הבקבוקים היו ריקים. מלבד אחד. בקבוק זכוכית עם נוזל שקוף.
הצמא גבר והיא מזגה לעצמה כוס מלאה. היא כמעט ונחנקה מהשתייה ששרפה את גרונה,אבל פתאום כבמטה קסם, היא לא הרגישה כלום. אין יותר כאב, אין תסכול, אין האשמה עצמית ובושה. הכל סבבה!
ואכן שרה השתנתה. ממסיבה זו היא החלה לחזור לשגרה, בית ספר, חברים, חוגים.
ההורים שלה שמחו על שהכריחו אותה להצטרף אליהם למסיבה, כנראה שזה מה שעשה לה את השינוי.
כנראה!? ממש לא. איש מלבדה, לא ידע, שמה שעזר לה להתנער מהמיטה, היה "פסיכולוג" מדהים שיודע לעזור לכל כך הרבה בני נוער ומבוגרים, להתמודד עם הקשיים שלהם. ומייד! "פסיכולוג" בשם ד"ר וודקה.
שלושה חודשים מאוחר יותר, היא הגיע לרטורנו ליום חיבוק. עם החברים והחברות שלה.
רק ברטורנו בסוף יום העיון ,לאחר שהשתתפה בסדנאות ושמעה את ה"מסרים" ירד לה אסימון.
היא התמכרה לאלכוהול. הפתרון הנוזלי הזה, שעזר לה להתמודד,הפך פתאום לבעיה, היא משקרת בשבילו, (והוא משכר בשבילה) לוקחת כסף ללא רשות כדי לפגוש אותו, היא מוכנה לתת לו הכול, אבל הוא התחיל לבגוד בה. הוא דורש בכל פעם יותר ויותר. אין לה כבר יותר כוח. היא ביקשה עזרה.
במונחים שלנו,המצפן קיבל מכה באוטובוס,החור שנוצר התמלא במגנט בשם וודקה, המגנט הסיט את המצפן ויצר וורטיגו בעולמה של שרה. היא השתנתה, החלה לשקר הייתה מוכנה לעשות דברים שהמצפן שלה לא אפשר לה לפני האירוע.
אבל גם התיאור הזה הוא עדיין די פשטני. אין ספק שהמצפן של שרה היה מצפן רגיש מאוד (אולי בגלל פרידיספוזיציה, אולי בגלל מקרים אחרים שקרו בעברה, מי יודע? האדם הוא יצור מאוד רגיש ועדין כידוע) המכה שספג בשעת האירוע הביטחוני ,ייתכן שהצטרפה למכות אחרות מתקופות אחרות. רק בטיפול שהוא בעצמו מסע לא קל, עולים להם זיכרונות מודחקים שנקברו לכאורה מתחת לערמת היסטוריה.
